מי מאתנו לא מכיר את חג הפסח? מידי שנה יושבים אנו בלילה הסדר מסובין אל השולחן וחוגגים את שחוררנו מעבודת לחירות והפיכתנו לעם. חג זה מהווה אירוע מפתח בכינונו של עם ישראל ומכאן שהינו כיום העצמאות הראשון שלנו. יחד עם זאת, מצוות רבות בחג בפסח נראות משונות ובלתי מוסברות. למשל, אנו נדרשים לסימנים רבים במהלך ליל הסדר על מנת להמחיש לעצמינו את סיפור יציאת מצרים, תוך הפנמת המסר המרכזי שלו. תירוצים רבים נקשרו סביב סמנים שלו אלו; החרוסת כביטוי לטיט שבו השתמשו אבותינו או המרור כביטוי לסבל של השעבוד במצרים. לצד כל אלו עומדת אכילת המצה כמצווה החידתית והמשונה ביותר. מה מסתת מאחורי מצווה משונה זו וכיצד הפכה לסמל כה מרכזי של חג הפסח?

אם נשאל את האדם הממוצע מהרחוב על אודות מצוות אכילת המצה, סביר כי נקבל את התשובה השגורה כי מצווה זו נועדה לסמל בעבורנו את הרגע בו נאלצו בני ישראל לברוח ממצרים בטרם בצקם תפח. תשובה זו מעלה יותר קושיות מאשר מספקת פתרונות שכן איננה מעניקה הסבר ראוי להפיכת החמץ למוקצה מחמת מיאוס בפסח ובנוסף, מעלה גם תהיות תיאולוגיות. במידה והאל הכול וכול אכן קרע לנו את הים, ליווה את בני ישראל בעמוד האש והענן והטיל אימתו על ארץ מצרים בעזרת 10 המכות, מדוע לא יכול היה להתפיח את בצקם של אבותינו בצורה ניסית?

חכמי החסידות מלמדים אותנו כי למצה ישנה משמעות נסתרת והיא למעשה עומדת כבסיס היסודי של כל אדם ואדם. חשבו על כך, המצה והלחם אינם נבדלים בחומר הבסיסי שמרכיב אותם, אלא רק בעובדה כי הלחם מלא באוויר. רובני נוהגים במהלך השנה כלחם תפוח שנאלץ להציג את האגו שלו בפני אחרים. אנו מחסים את המצה שלנו בדיבורים ומחוות שנועדו להסתיר את האני האמתי שלנו. חג הפסח מאלץ אותנו לבנות את המצה היסודית שלנו ולשוב אל השורשים. הפעם אנו נאסור ונבטל את החמץ התפוח מלא הגאווה, ונתרכז דווקא במצה הצנוע והאותנטית שלנו. אולי היא קטנה ושברירית, אך למעשה היא זו המכילה את תמצית איכותנו ובה גם גלומה חירותנו. בפסח לא רק עם ישראל העתיק אלא כל אחד ואחת מאתינו, יוצא למסע פנימי עם עצמו כאשר בסופו הוא מוצא את חירותו בגילו המצה שלו. כל אדם משועבד ל"מצרים" שלו שאותה מאפיין האגו החיצוני, והיציאה מימנה היא ההליכה אל המצה והמדבר, היכן שהאדם יכול להבין סוף סוף את עצמו ולהיות בן חורין.

חג שמח!!!