בדיוק לפני שלושים שנה ילדתי את בתי הבכורה. עם ביתי ביליתי את מלחמת המפרץ הראשונה עם מסכה קצת משונה. המסכה ההיא לא דומה בכלל למסכת הקורונה .

בדיוק לפני שנה ביום הבחירות השלישיות הופתעתי ע"י בתי וע"י חתני, כי כדאי שאבחר נכון לעתיד של נכדתי. היתה זו בשורה משמחת שהיתה מהולה בחשש עקב הקורונה המתפשטת.

זו היתה תקופה שונה , מאתגרת, בלתי צפויה, חסרת חיבוקים וחסרת נשיקות.

סגר ראשון לבד בלי המשפחה ובלי הנכדה המתהווה. סגר שני נדרשנו לשמור לקראת בואה של הנכדה, וכך בעשרים ושבעה באוקטובר היא יצאה לאחר לידה עם מסכה ובדיקות קורונה לסביבה. אין ספק, לא כך דימיינתי את בתי יולדת, אבל כל מה שעברנו בשנה האחרונה נעלם עם הגעתה של הקטנה, רני, נכדתינו הראשונה .

 

 

בסגר השלישי כבר היינו איתה ופתאום הרגשתי מה שמרגישות כל הסבתות הותיקות בחברתי. הן מרגישות קושי רב. יש ריחוק, יש מוטציות חדשות, חוסר הבהירות והלא נודע, אז מה עכשיו? מרגישים חוסר וודאות, אך יש תקווה כי החיוך הקטן מאפשר לנו לחלום. נשאר לנו להיות אופטימיים. בזכות החיסונים אולי גם החיוכים והחיבוקים יחזרו.

סבתא זה טייטל ומחוייבות שונה מאמא. זה הכייף והפאן. זה החלק עם הקצפת שמעל העוגה

רק בריאות!